אחרי מיסאת קודש של יום ראשון, הלכתי לקפלה כדי להתפלל לפני פסלו של האם הברוכה ותינוק ישוע.
בעודי לחלוק כבוד לאם הברוכה ולהשבח את אדוננו ישוע, אמרתי: "אם ברוכה, יש לך פרחים יפהפיים. פרחים שמימיים מסביבך".
היא אמרה: "אני מודה לילדיי על כל זאת, אך ליבי עצוב מאוד".
אמרתי: "הו, אם ברוכה, את לא נראית מאושרת במיוחד".
היא אמרה: "ובכן, איך אוכל להיות מאושרת כשבני נדחה כל כך בעולם ומעונה?"
אמרתי: "אבל יש הרבה ילדים שאוהבים אותך ואת בנך".
"חלקם — הם אוהבים אותנו, אך רובם אינם אוהבים אותנו. הם לא מאמינים בנו ודוחים אותנו. הם פוגעים בבני עמוק כל כך", היא אמרה.
היא נראתה עצובה באמת.
בעודי עומדת שם, ניגש גבר והושיט יד כדי לגעת בפסלה, מניח את ידו על האם הברוכה כדי להתפלל אליה.
היא אמרה: "ראי, ולנטינה, הוא היה רוצה שאעזור לו, אבל הוא השאיר עליי סימן של לכלוך. זה בגלל שהוא לא מתוודה על חטאיו. את חייבת להגיד לאנשים להתוודות על חטאיהם. זה הדבר הקשה ביותר עבור אדם — ללכת לווידוי, להשתנות. הם אוהבים אותי, הם באים לכנסייה, אבל הם לא רוצים ללכת לווידוי. הם נאחזים בכל טיפה של טינה שיש בהם, או בכל בעיה שיש בנשמתם — עליהם להתוודות על כך".
"את חייבת להגיד לאנשים לא לגעת בפסל שלי. אף אחד בכנסייה אף פעם לא מדבר על כך או מלמד אנשים על כך".
אמרתי: "אני כל כך מצטערת, אם ברוכה. רציתי להגיד לו, אבל הוא עזב במהירות. לכן אני אעשה כעת תיקון עבור האנשים".
ראיתי כתם מלוכלך על שמלתה של האם הברוכה במקום שבו נחה ידו של הגבר. זהו כתם החטא שהוא השאיר מאחוריו. היא אינה רוצה שיגעו בפסליה בשום זמן. כאשר אנשים אינם הולכים לווידוי, הם משאירים לכלוך כי הם נושאים חטא בתוכם. הסימן נשאר על דמותה היפה והטהורה. היא הייתה מאוד נסערת.