26 בספטמבר 1998, שבת

אמא מגיעה כאם הסובבת בשחור עם חרבות רבות בליבה.

היא אומרת: "תהללה ישוע, בני. בתי, זה חיוני שתתפשו שאני לא קוראת לילדי לי לבלי כי הכל בסדר. למעשה, תהום גדולה נפתחת ומתרחבת בין השמים וארץ. באתי לקרוא לילדי לי למקלט שלבלי הטהרתי כדי להגן עליהם מהסכנות סביבם. אנשים מנים רק מה שמגיע לחיי אדם כאסון, והאובדן של רכוש כאסון. אבל המקלט של לבלי שמור אותך מפני נזק גדול הרבה יותר - האבדן של נשמתכם."

"הבנו, אבי הקדמוני קבע את לבי כתיבה הזמנים. מהירות שתבינו זאת אם תראו את לבלי כמקלט פיזי. אבל, באתי להזמין אותכם לערוך ערך - הנשמה - הישועה. אף על פי שאינך יכול לראות או לגעת בדברים אלה, הם ממשיים - נצחיים - והמעקב היחיד בעל ערך קבוע. אל תזרקו את ההזמנתי ואת רודפים אחרי מה שאתם חושבים שהוא בטוח. פנו אלי, אימי. סבלתי מאהבתכם. אנכי ממשיכה לעשות זאת. אני מתפרסת את האחוזה של לבי לכל נשמה. אני מברכך."